עדות יחידה של עד מדינה
במשפט הפלילי ישנם מקרים בהם לא ניתן לבסס הרשעה על סמך עדותו של עד יחיד, ואותה עדות טעונה תוספת ראייתית בדמות סיוע, חיזוק או "דבר מה נוסף".[1]
תוספת ראייתית הינה ראיה, שתפקידה להגביר את מהימנות העדות היחידה, שלגביה קיים חשש בדבר מהימנותה. "חשש" כאמור, עשוי להתעורר, כאשר עסקינן בעדות של שותף המעיד נגד שותפו לעבירה ועולה החשש שיעליל על הנאשם דברי שווא, ולכן יש צורך "להגביר" את אמיתות דבריו.
סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") קובע, כי הרשעה הנסמכת על עדותו היחידה של שותף לדבר עבירה צריכה להיתמך בתוספת ראייתית מסוג "חיזוק". להבדיל, כאשר אותו שותף הינו עד מדינה, עדותו היחידה צריכה להיתמך בתוספת ראייתית מסוג "סיוע".
"חיזוק הינה תוספת ראייתית המאמתת את הראיה הראשית, והיא אינה חייבת להיות ממקור עצמאי ואינה צריכה "לסבך" את הנאשם באחריות לביצוע העבירה.
"סיוע", לעומת זאת, הינה תוספת ראייתי מסבכת, ועליה להיות ראיה עצמאית ונפרדת מהראיה הראשית, המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה.
עד מדינה הוא, כלשון סעיף 54א(א) לפקודה, שותף לאותה עבירה, המעיד מטעם התביעה, לאחר שהובטחה לו או ניתנה לו טובת הנאה. טובת ההנאה יכולה להיות בדמות ויתור על העמדתו לדין פלילי בגין העבירות נשוא הפרשה, המרת כתב האישום נגדו לסעיפי אישום פחות חמורים, הבטחה לדרישה מתונה בעונש בתיק נשוא האישום וכיו"ב.[2]
הגדרת "עד מדינה" מורכבת משלוש דרישות בסיס: (1) שותפות לאותה עבירה; (2) מתן או הבטחה של טובת הנאה לעד; (3) זיקה[3] בין מתן טובת ההנאה לבין מתן העדות.
הצורך בתוספת ראייתית נוקשה יותר, עת עסקינן ב"עד מדינה" נובע מהחשש הגדול יותר בדבר אמיתות עדותו של העד, נוכח טובת ההנאה שהוא מקבל, כאמור, בתמורה לעדותו.
ההלכה הנוהגת בפסיקה[4] הינה, כי שאלת מתן טובת הנאה או הבטחתה כפופה למבחן אובייקטיבי באופן שבו תקווה של עד לקבלת הטבות תמורת עדותו המפלילה אינה מקנה לו מעמד של "עד מדינה". כלומר, נדרשת הבנה דו צדדית בין המדינה לעד השותף לכך ששהמדינה שהמדינה מבטיחה או נותנת טובת הנאה על מנת לקבל מן העד גרסה מפלילה, ואילו העד מבין ומקבל על עצמו למסור את אותה הגרסה בתמורה לטובת ההנאה.
עם זאת, בעניין אבו-ליטאף[5] נקבע, כי ישנם מקרי ביניים של עד אשר מבחינה סובייקטיבית מאמין כי הובטחה לו טובת הנאה תמורת מתן עדותו באופן ש"מכלל עד שותף יצא ולכלל עד מדינה לא הגיע". יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ברלינר בפסק-הדין,
"…בית המשפט יוכל להכיר בפלוני כעד מדינה לשיטתו כאשר בשלב הראשון, אין בהכרה זו כדי להכתיב את מידת התוספת הראייתית שתצטרף לעדותו על-מנת לבסס הרשעה. מדובר במעין קביעה הצהרתית בדבר החשש למהימנות עדותו של העד השותף בשל אמונתו הסובייקטיבית. יחד עם זאת, על בית המשפט לבחון את תוכנה, עוצמתה והיקפה של האמונה הסובייקטיבית, ולאחר בחינה זו יהיה עליו לקבוע באופן מעשי את מידת התוספת הראייתית שנדרשת לביסוס ההרשעה. מידת חוסנה של התוספת הראייתית בין חיזוק לסיוע תלויה במיקומו של העד בתוך סיווג הביניים. התוספת הראייתית בסוגיה הנדונה תנוע בין חיזוק ברף התחתון לסיוע ברף העליון".
יחד עם זאת, תחילה יבחן בית המשפט את תוכנה של העדות, עוצמתה והיקפה של האמונה הסובייקטיבית של אותו עד בדבר היותו "עד מדינה", ולאחר בחינה זו יהיה עליו לקבוע באופן מעשי את מידת התוספת הראייתית שנדרשת לביסוס ההרשעה. התוספת הראייתית תנוע בין חיזוק ברף התחתון לסיוע ברף העליון היא תלויה במיקומו של העד בתוך סיווג הביניים.
משרדנו מתחמחה בכל תחומי המשפט הפלילי בעבירות על פי פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ, חוק איסור הלבנת הון ועוד.
[1] "דבר מה נוסף" היא תוספת ראייתית הנדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם. ראייה מסוג דבר מה נוסף צריכה להיות חיצונית, אובייקטיבית להודאה. מדובר בראיה מאמתת בלבד, המשמשת אמת מידה לבחינת הודאת הנאשם. קיימת גם תוספת ראייתית מסוג "חובת הנמקה", במצבים שבהם חלה על בית המשפט החובה לנמק בהכרעת הדין מדוע הסתפק הוא בהרשעה על סמך עדות יחידה.
[2] "עד מדינה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, 4.2201 (50.031), 3 (התשס"ה)
[3] ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 181
[4] ראו ע"פ 4938/94 שמרלינג
[5] ראו ע"פ 7450/01 אבו-ליטאף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2007), פס' 39 לפסק-דינה של כב' השופטת ברלינר