במסגרת חקירת אייל גולן ואביו של אייל גולן בפרשה שכונתה "משחקי חברה" נחקר גם מנהלו של אייל גולן מר בני פרץ. העובדה שבני פרץ נחקר לא היתה ידועה לציבור לאור צו איסור פרסום שהוצא בעניינו. לימים, לאחר שתיקו הפלילי נסגר ללא כתב אישום, מחוסר ראיות, החליט בית המשפט שניתן לפרסם את שמו כמי שנחקר בפרשה. לדעתנו, בית המשפט העליון הגיע לתוצאה שגויה, לאור העובדה שאפילו בפרקליטות הגיעו למסקנה שאין להגיש כתב אישום מכיוון שאין ראיות. וככל שאין ראיות מדוע להכתים את שמו?!
בש"פ 6988/19 בני פרץ נ' הוצאת עיתון הארץ ואח'
בפני כב' השופטים ד' ברק-ארז, ד' מינץ, ע' גרוסקופף
- העובדות הרלוונטיות
- עסקינן בבקשת רשות ערעור אשר הוגשה לביהמ"ש העליון ע"י באי כוחו של בני פרץ – אמרגנו של הזמר אייל גולן (להלן: "המערער"), על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את ערעורו של המבקש על החלטת בימ"ש השלום להסיר את צו איסור הפרסום.
- המערער נחקר במסגרת פרשה אשר זכתה להד ציבורי גדול, בחשד לעבירות מין שבוצעו, לכאורה, בקטינות.
- הבקשה למתן הצו הוגשה מטעמו של המערער, בסמוך לאחר תחילת חקירתו כחשוד בפרשה, ונאמר בה כי היא מוגשת בהסכמת המדינה.
- משכך, קיבל בית המשפט את הבקשה מבלי להוסיף נימוקים ומבלי שנערך דיון לגופה של הבקשה, ובחודש דצמבר 2013 ניתן צו איסור פרסום שחסה את שמו של המערער בכל הנוגע לחקירה שנערכה נגדו.
- שנתיים לאחר מכן נסגר תיק החקירה נגד המערער בעילה של היעדר ראיות מספיקות.
- לימים, הגישו עיתון "הארץ" ועיתונאית מטעמו בקשה לבית משפט השלום להסיר את צו איסור הפרסום, וזאת בהתאם לסעיף 70ג לחוק בתי המשפט, המאפשר למעוניין בביטול האיסור, לרבות כלי תקשורת, להגיש לבית המשפט שנתן את הצו בקשה לביטולו.
- בית משפט השלום קיבל את הבקשה תוך שציין כי אין להלום מצב בו צו איסור פרסום "יונצח" ללא הגבלת זמן.
- על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו בטענה שהאיזון בין האינטרסים השונים במקרה זה נערך באופן הולם תוך מתן עדיפות לאינטרס הציבורי הגלום בעיקרון הפומביות.
- כמו כן, בית המשפט המחוזי הדגיש את משקלם של האינטרס הציבורי וזכות הציבור לדעת במקרה זה, נוכח העובדה שהפרשה עסקה בדמויות הידועות לציבור והעניין הרב שעוררה.
- משכך, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
- נימוקי המערער
- לטענת המערער, עניינו מעלה סוגיה משפטית עקרונית בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 70(ה)(1) לחוק בתי המשפט הקובע, כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר שיש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום. כן קובע הסעיף, כי במידה והורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום – יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת.
- הסעיף שותק בנוגע לעניין דינו של צו איסור פרסום החוסה את שמו של חשוד לאחר שהוחלט שלא להגיד כתב אישום נגדו, ולאחר שמוצו כל הליכי הערר בנושא.
- כן טען המערער כי אין מקום לפרסום שמו, וזאת בהתבסס על שני טיעונים משפטיים חלופיים: האחד – המערער טען כי יש לפרש את שתיקתו של סעיף 70(ה1)(1) לחוק בנסיבות בהן נסגר תיק חקירה נגד חשוד – כהכרה בהמשך תוקף הצו מבלי שקיימת סמכות להסירו, השני – גם אם תתקבל הגישה לפיה נתונה לבית המשפט סמכות להסיר את הצו – במישור שיקול הדעת במקרה הרגיל יש להעדיף את ההגנה על שמו הטוב של האדם שהוחלט שלא להעמידו לדין.
- דיון בשאלה המשפטית – כיצד יש לפרש את שתיקתו של סעיף 70(ה1)(1) כשנסגר תיק חקירה
- ראשית ציין בית המשפט כי נקודת המוצא לדיון היא עיקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה, ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט. לפי עיקרון זה, ככלל, פרטיו של כל הליך משפטי יהיו גלויים לציבור.
- לצד זאת, מובן כי עיקרון פומביות הדיון אינו מוחלט. מנגד ניצבות זכויותיהם של בעלי הדין לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, שאף הן ידועות כזכויות חוקתיות.
- לפי האיזון שהתווה המחוקק, עיקרון פומביות הדיון הוא הכלל – ואיסור הפרסום הוא החריג לו.
- אחד מן החריגים לעיקרון פומביות הדיון הוא סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט. כאמור, הסעיף שותק לעניין מעמדו של הצו במקרה בו הסתיימה החקירה ללא כתב אישום.
- ראשית ציינה השופטת כי מבחינה לשונית, נוסחו של הסעיף תומך לכאורה בפרשנות שלפיה הצו אינו פוקע מאליו, אלא במקררה בו הוגש כתב אישום. לדבריה, העמדה הדוגלת בפקיעה אוטומטית וגורפת מהווה קושי.
- מנגד, השופטת דחתה את עמדת המערער לפיה יש לפרש את שתיקת הסעיף כ"הסדר שלילי" המורה כי לאחר סגירתו של תיק חקירה נגד חשוד אין כלל אפשרות להסיר את צו איסור הפרסום שניתן בעניינו, אף אם מוגשת בקשה לעשות כן. לשיטתה, משמעותה של גישה זו היא הגבלת קבע על זרימת מידע לציבור, תוצאה שנמצאת בסתירה חזיתית לעיקרון פומביות הדיון.
- זאת ועוד, גישה זו אינה מתיישבת עם ההליך הספציפי המוסדר בסעיף 70ג לחוק, לפיו ניתן לפנות לבית המשפט שנתן צו איסור פרסום בבקשה לביטולו.
- מעבר לכך, סברה השופטת כי יש לייחס משקל לנסיבות של הוצאת הצו מלכתחילה. כך למשל, יכול להיות שבדיון אשר עסק בהוצאת הצו לא בהכרח לקחו חלק גורמים המעוניינים בפרסום, כגון כלי תקשורת, או שאף לא התקיים כלל דיון לגופה של הבקשה על רקע הסכמת המדינה.
- כמו כן, ייתכן כי לא עמדו נתונים רלוונטיים נוספים בפני בית המשפט שקיבל במקור את ההחלטה על איסור הפרסום, כך שהחלטה זו אינה מגלמת בהכרח את האיזון ההולם.
- גם במישור שיקול הדעת, קבעה השופטת, כי אין לומר שפרסום המתייחס לחקירה לאחר שהתיק בעניינה נסגר – אינו בעל ערך במישור הציבורי, ופרסום הליכים אלו הוא חיוני להפעלת ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות אכיפת החוק.
- חרף זאת, אין פירושו של דבר שלא יתקיימו מקרים חריגים שיצדיקו את המשך איסור הפרסום, וכל מקרה ייבחן לגופו.
- החלטת בית המשפט – מן הכלל אל הפרט
- כבוד השופטת ברק ארז קבעה כי יש לדחות את הערעור ולקבל את החלטת הערכאות הקודמות.
- הוזכר, כי המערער נחקר בפרשה שעניינה חשדות לביצוע עבירות מין, במסגרתה אחד המעורבים הורשע ונגזר עליו מאסר בפועל. מדובר הפרשה שעוררה הדים רבים ועודנה נוכחת בשיח הציבורי, בין היתר לנוכח העובדה שנחקר בה גם הזמר אייל גולן.
- כמו כן, עיסוקו של המערער נוגע ליחסי ציבור וכולל גם הופעות בתקשורת, ולא ניתן לראות בו אדם פרטי ואנונימי לחלוטין.
הערעור נדחה – צו איסור הפרסום בוטל.
משרדנו טיפל בהצלחה בתיקים שונים בהם הצלחנו לקבל החלטה לפיה לא יפורסם שמו של הנחקר.
